הועידה הלאומית לפסיכיאטריה ובריאות הנפש 2023: כנס סגור לציבור בחסות חברות תרופות

הכנס שחברי כנסת, נציגי חברות תרופות הוזמנו אליו והציבור לא, המפגש הטראומטי עם הפסיכיאטרית ד”ר בלנק,
ורן רזניק העיתונאי ששבר לי את הלב.

בשבוע שעבר הייתי בכנס בשם “הועידה הלאומית לפסיכיאטריה ובריאות הנפש”, שלמרות השם המבטיח, היתה כנס סגור לציבור, וכלל בעיקר פאנלים עם נציגי מערכת הבריאות וחברות תרופות.
רק הפאנל האחרון, שלא נשארו אליו כמעט אנשים, הוקדש למטופלי המערכת \ אקטיביסטים.

הבטחתי לכתוב עליו, וזה לקח זמן, כי הייתי צריכה להתאושש מחוויה מצערת – נתקלתי שם בפסיכיאטרית ידועה שפגעה בי ובאחרים.
למרות הקושי, התיישבתי לכתוב, כי זה כנס שאולי לא שמעתם עליו אבל היו בו אנשים חשובים: רופאים בכירים, מנהלי בתי חולים, שר הבריאות (שהוא גם שר הפנים) משה ארבל וסגנית שר האוצר מיכל וולדיגר, שהעלתה ציוץ בו היא מתגאה בנוכחותה בכנס.
ולדעתי, זכותינו לדעת באיזה כנסים הם משתתפים.

הציוץ של ח”כ ולדיגר, “בריאות וחוסן נפשי לכולם”

דיברתי על זה עם הרבה אנשים שלא הבינו מה הבעייתיות במה שאני מתארת,
או למה להשקיע זמן בלכתוב על נושא שלא מעניין את הציבור.
פרסמתי על זה סקר בפייסבוק – אם אנשים מעדיפים שאכתוב על הכנסים או על הסרט “ברבי”.
יותר מ-30 אנשים כתבו שהם רוצים לשמוע על הכנסים, שבשבילי זה המון.

בעצם, כבר הלכתי לפני כמה חודשים לכנס של MedicalExpo, החברה שארגנה את הכנס, ועם אותו מגיש, כתב הבריאות רן רזניק.
וגם שם ראיתי דברים שהדאיגו אותי, וכאן הזמן לספר איך הגעתי אליהם בכלל.

אני נפגעת של פסיכיאטרית ילדים בשם ד”ר שולמית בלנק, כן אותו שם פרטי, שעבדה במספר בתי חולים ומנהלת עד היום מוסד פוסט אשפוזי בראשון לציון בשם “בני ארזים”.

היא המציאה שיטה מעוררת מחלוקת לטיפול בילדים עם הפרעות התנהגות קשות,
היא טוענת ש״הסמכות האבודה של ההורים היא הבעיה המרכזית של הילד״ , וכתבה ספר עצות הורות בשם “הורים טובים מידי” ל”ילדים רגילים” שכולל עצות כמו הרחקה של הילד מחבריו, מערכת נוקשה של שכר ועונש, והוצאת כל החפצים מהחדש.
בנוסף, היא הקימה פנימיה בשם “בני ארזים” שהייתה בעבר מוסד פרטי והיום ממומנת מכספי מסים – 20 מליון שקל בשנה מכספי משרד הרווחה.
השיטות שם כוללות: שיחות פתיחה משפילות, בידודים ארוכים, החזקות “הולדינג” ועוד.
הן היו שנויות במחלוקת מהתחלה, וכבר הולידו 2 תחקירים: תחקיר של רן רזניק מ-2003 בשם “שיטת המקל”, ותחקיר מ-2009 עם השם המקסים “התעללות במסווה של טיפול”.
אני פגשתי אותה בגיל 14.5 כשהגעתי לבי”ח קפלן עקב הפרעות אכילה קשות, ופרסמתי את החוויה הטראומתית אצלה ב”פוליטיקלי קוראת”,
עוד על למה האישה הזאת עשתה לי טראומות לכל החיים – כאן.


הפוסט זכה לחשיפה גדולה, וקיבלתי עליה עוד הרבה עדויות מכל השנים.
צירפתי לפוסט את הכתבה של רזניק, שאהבתי, למרות שהיא ישנה יותר.
כי מעבר לתלונות מבני נוער והורים, הוא גם ראיין עובדים סוציאלים, רופאים, פרופסורים, שהיו מודאגים מהשיטות שלה והשפעתן לטווח ארוך.
רבים מהם, כתב, חששו להתראיין בשמם.
מהראיון עולה דמות עם כוח עצום בעולם הפסיכיאטריה, ועוד באשפוז הרגשתי את זה, שלא רק אנחנו מפחדות ממנה אלא גם הצוות.
והסתבר שאנשים זוכרים את הכתבה, היה סביב לא מעט רעש ומכתבי תגובה.
הוא עדיין עושה תחקירי בריאות ב”ישראל היום”, והציעו לי לחזור אליו.

שלחתי לו מייל, ובנתיים הסתקרנתי וכתבתי “רן רזניק” בגוגל, ואין מה להגיד: פשוט נדלקתי.
הוא כתב בריאות יותר מ-20 שנה, וחוץ מד”ר בלנק פרסם שורה ארוכה של תחקירים נגד, בכירים בממסד הרפואי, מנהלי קופות חולים,ורופאים.
והוא גם עצבן מלא אנשים: בעבר, ההתסדרות הרפואית איימה להחרים את עיתון “הארץ” בגללו.
קראתי על המאבקים שלו עם ההסתדרות הפואית, הדעות שלו על חופש העיתונות, והוא כל כך צודק, וכל מה שהוא אומר כל כך נכון…

עברו כמה שבועות, המשכתי לגלול בכתבות, ופתאום עלתה תוצאה בלתי צפויה עם רן רזניק וד”ר בלנק יחד:
טקס הענקת פרס אומ”ץ של ההסתדרות הרפואית 2016”.
מסתבר שב-2016 ד”ר בלנק קיבלה פרס יוקרתי על פועלה למען פגועי הנפש.
לפי ההזמנה, הזוכים נבחרו על ידי ועדה מקצועית, שמי אני שאערער עליה.
ובכל זאת, אני מעולם לא שמעתי על הפרס, לא התקשרו אליי או לכל מי שדיברתי איתו לשאול איך היה אצל ד”ר בלנק.
אני יודעת שאם היו מתקשרים – הייתי מספרת שאני בטראומה ממנה.
אז הפרס כואב, וכואבת לא פחות זהות המגיש: רן רזניק.

ד”ר בלנק ורן רזניק באותו טקס, 2016. מתוך עמוד הפייסבוק של עמותת אומ”ץ

כשראיתי את ההזמנה לא ידעתי מה לחשוב.
מצד אחד – בן אדם צריך להתפרנס, עברו שנים מימי המאבקים נגד ההסתדרות,
והוא עצמו הפך מאז למין מגיש טקסים וכנסים כמו כנס הפסיכיאטריה הסגור.
מצד שני – התחקיר הוא אחד משורה של תחקירים שפרסמו אותו ככתב בריאות, והביאו אותו למעמד שהוא היום.

רזניק היום: מפרסם כנסים בהשתתפות “בכירי מערכת הבריאות של ישראל”

בנתיים הוא חזר אליי, הצגתי את עצמי, סיפרתי על האנשים שהגיעו אליי.
הוא התעניין בעדויות, והיה לי מוזר להמשיך בלי לשאול על הפרס. אז לא התאפקתי – ושאלתי.
הוא ענה שהוא רק הגיש את הטקס, לא בחר.
אמרתי לו שאני רוצה לכתוב על זה ולא יודעת מה, שאלתי אותו “מה תגובתך על זה”, כצורת ביטוי, והוא ענה:
“את אומרת שתכתבי, אז תכתבי, תגובתי בוואטספ”.
הוא לא ניתק, שוחחנו עוד קצת, ומאז לא הצלחתי לתפוס אותו.

בנתיים החיים המשיכו, קרו מלא דברים, אבל לא יכולתי להפסיק לחשוב על השיחה.
לא הבנתי מה המשפט “תגובתי בוואטספ” אומר…הוא חושב שאני עיתונאית שעושה עליו תחקיר?
כאילו מישהו מחכה לתשובה חוץ מכמה בחורות הזויות שפגשתי באינטרנט.

עד שלפני כמה חודשים הופיעה מודעה: “הועידה הלאומית לרפואת בית”, המנחה – אתן יודעות מי.
מסתבר שיש חברה בשם מדיקל אקספו, שמארגנת השתלמויות רפואיות במגוון נושאים.
חלקם כנסים על נושאים מקצועיים כמו קריודלוגיה ומחלות גנטיות,  והגיוני שיהיו סגורים לציבור.
אבל היא מארגנת גם את ה”ועידות הלאומיות” האלה, שמוזמנים אליהן גם חברי כנסת, נציגי חברות תרופות, ואפילו הייטק – תכלס כולם, חוץ מאיתנו. ההרשמה לכנסים, שעולה כמה מאות שקלים, פתוחה לאנשי רפואה, נציגי חברות תרופות, ולציבור הרחב אין כניסה אליו.
והכנסים עצמם הם בחסות חברות תרופות כמו: “טבע”, “ינסן”, “צבר רפואה” ועוד.

צילום מסך מתחתית ההזמנה – חסויות של טבע, ינסן, צבר רפואה ועוד.

החלטתי ללכת  כי הרגשתי שמגיעה לי תשובה מרזניק, למרות הכל.
לא היה לי מושג איך אכנס, התייעצתי עם חברה טובה, אישה משכילה, אקדמאית, שאמרה לי שמנסיון של שנים –
הכי פשוט להגיע לקראת הסוף, אף אחד לא נשאר למושבים האחרונים.
וכך היה, הגעתי בצהריים לכפר המכביה, היה חם, השומרים העייפים הנהנו ופשוט נכנסתי.
כשהגעתי התחיל פאנל חלופות אשפוז, על הבמה – חבורת גברים, פסיכיאטרים, ולצידם, רזניק, לבוש חליפה מהודרת .

פאנל הגברים הפסיכאטרים הגדול

הם ניהלו דיון על בעיות נפשיות, בין השאר הפרעות אכילה של נערות, כשאני היחידה עם רקע כזה בקהל, זה שתל אותי במקום.
כשהפאנל נגמר, התקרבתי לדבר עם רזניק – וזו התגלתה כמשימה לא פשוטה.
ליד הבמה כבר התאסף תור של אנשים שחיכו לדבר איתו:
נציגי חברות, רופאים, ואפילו זקנה בת 80, שאולי הסתננה כמוני.
כשתורי הגיע, התקרבתי, הוא התבלבל, לא זכר אותי, ואמר שהוא חייב לזוז לכנס בבנייני האומה.
ולפני שהספקתי לענות, הוא נעלם…

כשראיתי את ההזמנה לכנס הפסיכיאטריה, כעבור כמה חודשים, כבר ידעתי מה הולך להיות שם.
הכנס נערך בהילטון  והפעם  – הזמינו כמה פגועי נפש \ פעילים לפאנל האחרון,
אחרי 7 שעות כמעט של פאנלים עם חכ”ים, נציגי חברות תרופות, ואפילו חברות הייטק.

התוכניה של כנס בריאות הנפש – ראיונות עם ח”כ מיכל וולדיגר, שר הבריאות משה ארבל, סמנכ”ל טבע, ינסן, מנהלי מחלקות בגהה, איתנים, לב השרון ועוד, ומדור חסויות של חברות תרופות. המקום שהוקדש לפאנל נפגעי הנפש מסומן באדום.

ניחשתי שלפאנל לא ישארו הרבה אנשים, זו לא המטרה שלשמה רוב הקהל בא, והצטערתי מראש בשביל הפעילים שבניגוד לשאר – עושים את זה על חשבונם.
החלטתי לבוא לפחות להפגין נוכחות, גם הפעם לא הייתה לי בעיה להכנס.
וכמו שניחשתי, נשארו אנשים ספורים בקהל.
גם אפילו הפעילים על הבמה העירו לרזניק על הנוכחות הדלה, ועל המקום המועט שהוקדש להם אחרי שאר הפאנלים.
אחת מהן ניסתה להסביר לו את המונח: “Nothing About us without us”, שום דבר איתנו בלעדינו,
שנראה שהוא שומע אותו לראשונה.

פאנל מתמודדי הנפש, עם ד
                      בתמונה: פאנל מתמודדי הנפש, עם ד”ר בלנק (באדום) מצד ימין

ושוב חיכיתי לסוף לתפוס את רזניק, ששוב היה מוקף באנשים.
ולצערי, אחת מהם הייתה ד”ר בלנק בכבודה ובעצמה, שמסתבר שישבה כל הכנס מלפניי.
אחרי הכנס היא הסתובבה ופרסמה את “בני ארזים” בתור מקום אלטרנטיבי ונפלא למי שנואשו בפסיכאטריה הממוסדת, ואפילו הזמינה את רזניק לבקר.
לא יכולתי למחות או לצעוק – אם ישאלו אותי מה אני עושה שם –
מה אני אגיד? שהייתי מאושפזת אצלה? המאבטחים היו קופצים עליי תוך שניה.
אז פשוט הלכתי משם, ואפילו לא דיברתי איתו.

חזרתי הביתה כועסת וכתבתי הכל, צירפתי את התמונות מכנס הפסיכאטריה, מפאנל הגברים הגדול מהכנס הקודם, קישורים לתוכניות של medical expo, והחומרים שפרסמתי על דר בלנק: הפוסטים שלי והעדויות שקיבלתי, ההפגנה שאני ומיכל עשינו, עוד הפגנה שהייתה  ב-2017.

וכשהתיישבתי לקרוא, חשבתי איך לסכם את זה, מה הפואנטה?
מי הרע בסיפור זה? ד”ר בלנק? העיתונאי רן רזניק? חברי הכנסת? מנהלי בתי החולים?
נציגי חברות התרופות, שסך הכל יש להם זכות למכור את הסחורה שלהם?
והחלטתי שלטור לא חייבת להיות מסקנה, שקודם כל – חשוב שאנשים ידעו שהכנסים האלה בכלל מתקיימים.
ועצוב שאני, בחורה שהיא לא עיתונאית אלא נפגעת, היא היחידה שהתעניינה מספיק ללכת ולכתוב על הכל.

אני חשה מיואשת מול ד”ר בלנק שגם בגיל 70 פלוס, עדיין ממשיכה להפעיל את “בני ארזים” ועוד מכספי נפגעיה.
עדיין מפעם לפעם אנשים מגיעים אליי נפגעיםשרוצים לפעול נגדה אבל חוששים מכוחה הרב, ומה שתיארתי כאן בטח לא משכנע לצאת מהצללים.
ומאוכזבת מרזניק, שנטש את נפגעיה עכשיו כשהוא מפורסם.
ומחברי הכנסת שכל פעיל חברתי יודע שנורא קשה לתפוס, והנה לכנסים הסגורים כולם מוצאים זמן להגיע.

וחוץ מזה, כל אחד מ-30 האנשים שהגיבו לסקר מוזמן לכתוב ממה הוא התעצבן.
סיפור מוזר, משונה, בטח לא מה שחשבתי שייצא כשפרסמתי את הראשון על ד”ר בלנק, לפני שנתיים.
ובכל זאת, מקווה שהוא סיפק למי שהגיע עד לכאן הצצה לאיך הדברים מתנהלים.

 

קישורים

עמותת “בני ארזים” ב- GuideStar

שיטת המקל, “הארץ”, 2003

התעללות במסווה של טיפול, 2009, ערוץ 10

הפוסט שלי בפוליטיקלי קוראת, 2022

עדויות נוספות, 2022

יוסי נקר – חילוץ נער ממוסד מופרט – הפגנה מול בני ארזים ב-2017

ההפגנה שלנו

הזמנה לפרס אומ”ץ 2016

עמוד הפייסבוק של MedicalExpo

הציוץ של ח”כ ולדיגר עם וידאו מהכנס

התוכניה – כנס סגור לציבור בחסות חברות תרופות

פוסט על הכנס

 

תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

*

*

*